פסק-דין בתיק ת"צ 52918-01-11

לפני תובענה מינהלית ובקשה לאישורה כייצוגית שעניינן תוספת פיגור לקנסות אותה גובה משטרת ישראל (להלן: " המשיבה") שלא כדין, גם ממי ששילם את הקנס בגין עבירת תעבורה במועד וכנדרש.

ביסוד הבקשה עומד חיוב המבקש בתוספת פיגורים בתשלום קנס בגין עבירת תעבורה שביצע, לאחר שהמבקש שילם את הקנס יום אחד לאחר המועד האחרון לתשלום, כאשר המועד האחרון לתשלום חל ביום שבת.

המשיבה הודיעה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: " חוק תובענות ייצוגיות"). לאור האמור, ובהתאם לסעיף 9 לחוק, אני מורה על דחיית התובענה

לפיכך, עניינו של פסק דין זה בגמול ובשכ"ט למבקש לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.

1. רקע הדברים

המבקש, עו"ד במקצועו, המייצג את עצמו בתובענה ובבקשת האישור, נהג ברכב ביום 7.6.10 בעיר חיפה ולחובתו נרשמה הודעת תשלום קנס בסך 500 ש"ח. על גבי ההודעה צוין, כי ניתן לשלם את הקנס במזומן בתוך 90 יום מיום קבלתו, היינו כי המועד האחרון לתשלום הינו יום 7.9.10 (הודעת התשלום צורפה כנספח א' לבקשת האישור). באתר האינטרנט של המשיבה צוין, כי המועד האחרון לתשלום הקנס באמצעות כרטיס אשראי הינו 11.9.10, אשר חל ביום שבת (תדפיס המפרט אפשרות תשלום באופן זה צורף כנספח ב' לבקשת האישור). בצדה האחורי של הודעת התשלום צוין, כי " במקרה והמועד האחרון לתשלום הקנס חל בימי מנוחה, פגרה, או שבתון שעל פי חיקוק, ניתן לשלם את הקנס ביום שלאחריו" (ראו נספח ג' לבקשת האישור).

המבקש שילם את הקנס ביום 12.9.10, היינו במועד האחרון האפשרי, בשים לב לעובדה שיום 11.9.10 חל ביום שבת (קבלה המעידה על תשלום הדו"ח צורפה כנספח ד' לבקשת האישור).

אף שהמבקש שילם את הקנס במועד, נשלחה אליו הודעה לתשלום תוספת פיגורים בסך 250 ש"ח, שכותרתה: " הודעת תשלום קנס ותוספת/ תוספת פיגור בעבירות תעבורה- התראה לפני עיכוב חידוש רישיון נהיגה" (הודעה לתשלום תוספת פיגורים צורפה כנספח ה' לבקשת האישור).

על מנת להימנע מעיכוב בחידוש רישיונו, שילם המבקש את התוספת במועד (קבלה המעידה על תשלום צורפה כנספח ו' לבקשת האישור) ולאחר מכן, פנה המבקש למשיבה וביקש לברר על שום מה נדרש לשלם תוספת פיגורים כאמור. במענה לפניית המבקש, הודיעה המשיבה כי פנייתו של המבקש נמצאה מוצדקת וכי תוספת הפיגורים ששילם, בסך 250 ש"ח, תוחזר לו (ראו נספח ט' לבקשת האישור).

ביום 30.1.11 הגיש המבקש את התובענה מינהלית דנן וכן בקשת אישור, במסגרתה ביקש להגדיר את הקבוצה המיוצגת באופן הבא:

"משלמי קנסות תעבורה למשיבה במועד, ששילמו גם את הסכום הנקוב בהודעת תשלום תוספת/ תוספות פיגור בעבירות תעבורה, למרות שהתאריך האחרון האפשרי לתשלום הקנס הינו יום מנוחה כהגדרתו בחיקוק."

המבקש טען, כי המדובר במדיניות שיטתית, מאורגנת ומתוכננת היטב מצד המשיבה ולכל הפחות כי מדובר ברשלנות מצד המשיבה בהליך גביית התשלומים. סכום התביעה הוערך על ידי המבקש ב- 7,000,000 ש"ח.

ביום 3.2.11 נשלח למבקש מכתב ובו הנחיות כיצד לקבל את החזר התשלום באמצעות בנק הדואר.

ביום 2.5.11 הודיעה המשיבה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. בהודעתה טענה המשיבה, כי בעניינו של המבקש חלה תקלה וכי בקשת האישור והתובענה הוגשו ללא עילת תביעה, שכן הנוהל מאפשר לשלם את הקנס יום לאחר יום המנוחה במידה והמועד האחרון לתשלום הקנס חל ביום מנוחה. המשיבה טענה עוד, כי עוד בטרם הגשת התובענה הייצוגית המשיבה הודיעה למבקש, כי טענתו נמצאה מוצדקת וכי כספו יוחזר. המשיבה הבהירה, כי למען הזהירות בלבד הודיעה על הפסקת גבייה ולעניין זה התחייבה המשיבה לפעול בדרכים שונות למניעת תקלות בקשר לגביית תוספת פיגור. המבקש טען בתגובה, כי התחייבות זו של המשיבה אינה מהווה "הפסקת גבייה"., אך בעקבות החלטתי מיום 26.5.11 הודיע כי הוא מסכים לראות בהודעת המשיבה הפסקת הגבייה.

על-פי סעיף 9(ב) הנ"ל, משהודיעה הרשות הציבורית על חדילת הגבייה נשוא התובענה הייצוגית, מצווה בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. יחד עם זאת, קובע סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לאשר בקשה לתביעה ייצוגית בהתאם לסעיף 9(ב), הוא רשאי לפסוק גמול למבקש/ת ולבא כוחו/ה, וזאת בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיפים 22, 23 לחוק תובענות ייצוגיות. 

על רקע האמור, הורתי לצדדים להגיש את טענותיהם לעניין הגמול  וההוצאות.

2. טענות הצדדים

המבקש טוען, כי בשים לב לקריטריונים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, יש לחייב את המשיבה לשלם גמול בסך 1,400,000 ושכר טרחה בסך 350,000 ש"ח, המהווים, לשיטתו, רבע מתוספת הפיגורים שנגבתה מהציבור שלא כדין בשנתיים האחרונות.

המשיבה טוענת, כי בשים לב לעובדה שהמבקש הגיש את התובענה ובקשת האישור אף שהמשיבה הודיעה לו, עובר להגשתן, כי היא מקבלת את עמדתו וכי הכסף ששולם ביתר יושב לו, הרי שאין כל מקום לפסוק למבקש גמול ושכר טרחה. לחילופין, טוענת המשיבה, כי יש מקום לפסוק סכומים מינימאליים בלבד.